בדיחת מתכנתים עתיקת יומין שתמיד מצחיקה אותי:
בודק תוכנה (QA) נכנס לבר. הוא מזמין בירה. מזמין 0 בירות. מזמין 999999 בירות. מזמין לטאה. מזמין 1- בירות. מזמין גמלנגדןרצ9הגכדשחן.
הלקוח האמיתי הראשון נכנס לבר ושואל איפה השירותים. הבר עולה בלהבות ומתרסק.
מה? לא הבנתי את הבדיחה..
תפקידו של בודק התוכנה הוא לוודא שהתוכנה עובדת כראוי – כלומר כל שימוש בתוכנה נענה בהתנהגות הצפויה ואין תקלות או התנהגויות לא צפויות. בודק התוכנה לעיתים בודק גם מקרים מוזרים כדי לוודא ששום דבר בתוכנה לא נשבר במקרי קיצון. אבל – לפעמים, דברים מתפספסים – ודווקא התנהגות טריוויאלית שלא נבדקה קודם לכן גורמת לקריסת התוכנה.
באותו אופן, גם במקום עבודה – אנחנו נוטים להסתכל על הדברים הגדולים: שכר, הטבות וטייטלים. אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים והשגרתיים הם אלה שקובעים האם סביבת העבודה שלנו בריאה או לא.
איך מזהים איבל-קורפ?
במהלך שנותיי בתעשייה הכנתי רשימה אשר מסייעת להבין עד כמה המעסיק שלי בריא או לא.
איבל-קורפ (או אדם מטעמו) נכנס לבר, הוא..
- מפטר עובד כי הוא עושה יותר מידי מילואים (או מעביר אותו לתפקיד מעפן) – מבלי להגיד זאת מפורשות כי זה לא חוקי
- מטשטש (או משקר) בנושאי אופציות: כמה יש, כמה אחוזים זה מהחברה, מה זה דילול והאם ברגע האמת יעשו תכסיס משפטי ואקבל 0 דולר עבור האופציות (כן, זה קורה)
- יוצר קשר עם עובד ביום חופש או (לא עלינו) ביום מחלה
- מייצר סטנדרט של שעות עבודה מופרזות*
- מצפה לזמינות גבוהה גם מחוץ לשעות העבודה לאורך זמן
- מטיל משמרות on-call תכופות ועמוסות בלי פיצוי הולם
- מקיים את כל אירועי החברה בשעות הערב, לא על זמן עבודה
- מפטר 10% מהעובדים הכי פחות טובים – ואז מגייס חדשים כדי לערבב את הקלפים
- קשיח ולא גמיש בשעות עבודה
- עוקץ עובדים שיוצאים מוקדם מהמשרד
- משאיר בחברה עובד או מנהל אשר מתנהגים בצורה רעילה – כל עוד הם מביאים תוצאות
- מקשה על קבלת ימי חופש ודורש להודיע המון זמן מראש
- מונע מעובד להתקדם לתפקיד בו הביע עניין שוב ושוב, מכיוון שהתפקיד הנוכחי שלו נותן יותר ערך בטווח הקצר לחברה.
- מזלזל או עוקץ עובד שהודיע על התפטרותו אך עוד לא עזב את החברה
- מעניש עובדים שמעבירים ביקורת בונה באמצעות הרעת תנאים או פיטורים
- מפעיל מתודולוגיות ספרינטים מלחיצות (נושא לפוסט בפני עצמו)
- מעמיס עוד עבודה על צוות לאחר שמישהו עזב
- דוחף עובד לתפקיד קידום שאינו רוצה בו (או לחילופין, במידה וסירב נחרצות – דוחף לעשייה הקשורה לתפקיד הקידום ללא לקיחת הטייטל בפועל)
- נמנע משיפור בשכר/בתנאי העסקה כאשר עובד לוקח על עצמו תפקיד קידום או אחריות מרובה נוספת
- מקים משרדים באזורים עם רעש, זיהום, או קרינה
- שם עמדות ביליארד / פינג-פונג / גיימינג / מוסיקה / whatever למרות שאף אחד לא מרגיש בנוח להשתמש בהם
- מטרפד מעבר של עובד לחברה אחרת ו/או נוקט בפיטורים כאשר התגלה כי העובד מתראיין למקומות אחרים
- מפטר עובד בגלל חוסר חיבור אישי שלו למנהל
- מציב דד-ליינים לא מציאותיים כדי לסחוט עוד תפוקה
- מקיים האקתונים בעידוד עבודה מחוץ לשעות העבודה
- מעסיק עובדים בשכר נמוך מהתעשייה מכיוון שהם עובדים ב"חלום שלהם". למשל – חלק מהאנשים בתעשיית הגיימינג או הרפואה
ניתן לעיתים לגלות איבל-קורפים עוד בשלב הראיונות אם שמים לב לנורות אדומות ושואלים את השאלות הנכונות.
*ראיון עבודה מהעבר
לפני כמה שנים התראיינתי לחברה טכנולוגית. בואו נקרא לה E-corp. עברתי מספר ראיונות, השלישי מביניהם היה עם מנהל הקבוצה (דירקטור) של המשרה המיועדת.
באיזה שהוא שלב לקראת הסוף, שוחחנו את הדיאלוג הבא:
דירקטור E-corp: חשוב לי להגיד שאנשים פה באים לעבוד ועובדים קשה כדי לגרום לחברה להצליח.
אני: אני מבין מה אתה אומר. זה כמובן חשוב להשקיע, ואני אקח חלק כשצריך להשקיע מעבר. אבל, במידה ומצופה מהעובדים לעבוד 11 שעות ביום לתקופות זמן ממושכות – לדעתי זה רעיון שקשה לקיים לאורך זמן.
דירקטור E-corp: אני עובד ככה כבר 15 שנה.
באותו רגע הבנתי שהראיון הזה נגמר. פיזרתי עוד כמה חיוכים מנומסים ונפרדנו לשלום. אחרי שהודעתי שאני לא מעוניין להתקדם בתהליך, קיבלתי במייל סקר המתעניין מדוע אינני מעוניין לעבוד ב- E-corp.
אם דירקטור מדבר בכזה ביטחון על שבוע עבודה ממוצע של 55 שעות – אני לא חושב שסקר כזה יסייע לכם..
לקיחת אחריות
באופן דומה, רשימה שמזכירה לי עד כמה אני בריא עבורי במקום העבודה:
עובד פחות בריא נכנס לבר, הוא..
- לא לוקח ימי מחלה, גם כשהוא ממש לא מרגיש טוב
- עובד בערב על בעיה שיכולה לחכות לבוקר**
- אוכל מול המסך כדי לא לבזבז זמן
- מוותר על חופשות כדי להוכיח מחויבות או להספיק יותר
- זמין מחוץ לשעות העבודה עבור נושאים שאינם דחופים
- מסרב להפסקת קפה כי יש יותר מידי מה לעשות
- לוקח הפסקות קצרות מידי עבורו
- נמנע מלדבר בטלפון במהלך יום העבודה
- פוחד לשאול שאלות שמא ייראה לא מקצועי
- מרגיש שהוא יאכזב אנשים אם הוא בוחר להתפטר
- נמנע מלשתף רגשות או מחשבות שליליים
- חושב על העבודה מחוץ לשעות העבודה (במקלחת, בשינה)
- מגדיר את עצמו ואחרים דרך מקום העבודה בלבד
- חי עם מתח גופני ביום-יום
- מתקשה לקבל ביקורת
- מרים את הקול
- לוקח על עצמו יותר מידי אחריות
- דוחה תור לרופא (או שיננית) כי זה באמצע היום
- חסר אנרגיה בערב ובסופי שבוע כי השקיע יותר מידי בעבודה
- מתבאס בשבת כי ראשון מתקרב
- לא מוצא זמן להשקיע בדברים חשובים שאינם עבודה
- נלחץ מפגישות ו"בזבוזי זמן" שפוגעים בתפוקה
- מקפיד על 9 שעות עבודה בדיוק כל יום כדי שלא יהיה על מה להעיר לו
- משלים שעות בלילה כי לא הספיק מספיק ביום
- מתמודד עם כאבים כרוניים כגון כאבי עיניים / ידיים / גב
- שוכח לשתות מים
- רק מחכה להעלאה או לבונוס הבא
- בטוח שאין סיכוי שיפטרו אותו
- בטוח שכל רגע יפטרו אותו (ללא אינדיקציה מצד המעסיק)
כל רעיון ברשימה מביא אתגרים ודילמות איתם אנו מתמודדים בעבודה שלנו. זהו אתגר משמעותי לזהות, לקחת אחריות ולבחור להתמודד.
ברשותכם בחרתי נושא קרוב לליבי מהרשימה עליו ארחיב בסיפור קצר.
**דילמה מהיום-יום..
השעה הייתה 18:00 ביום חמישי של חודש אפריל. המשרד כמעט ריק. אני מתהלך לי במשרד לבדוק אם יש עוד מישהו לפתח איתו שיחה חברית קצרה לפני סוף השבוע.
באחת הפינות אני פוגש את טלי, חברה טובה שלי מצוות אחר. היא פונה אלי בתסכול בבקשה שאעזור לה לתקן קוד שלא עובד לה.
לפני שאני ניגש לסייע, אני שואל אותה על מה מדובר ולמה היא פה בשעה כזאת שאין אף אחד במשרד. היא מספרת שזה ממש מתסכל אותה שהקוד שהיא כתבה לא עובד כמו שצריך. אל תוך השיחה, אנחנו מבינים ביחד שזה לא משהו דחוף (בכלל, בכלל, בכלל לא דחוף) שיכול לחכות גם ליום ראשון.
אבל, אם היא תלך הביתה לפני שהיא פתרה את הבעיה – הדבר יטריד אותה כל סוף השבוע..
וואלה, אני מבין אותה. זה קרה, קורה ויקרה לכולנו. התחושה הזאת שאם תלך הביתה עכשיו – הבעיה הזאת תבוא לך בחלומות או בזמן המקלחת.. זה מבאס. זה מונע מאיתנו להיות משוחררים בסוף השבוע בו אנחנו רוצים רק לנוח ולהשתחרר.
נכנסנו לדיון ארוך עם הרבה שאלות סביב האם זה נכון לפתור את הבעיה עכשיו או שמא כדאי להתמודד ולהכיל את המתח עד לשבוע הבא.
בעולם בו אנו בוחרים להישאר עכשיו שעתיים ולפתור את הבעיה – טלי מקבלת תמיכה רגשית ורציונלית והולכת הביתה מרוצה עם סוף שבוע נקי ממתחי עבודה. אני יוצא מרוצה שהצלחתי לעזור לחברה טובה לפני סוף השבוע.
בעולם בו אנו משתכנעים שזה לא הדבר הבריא להישאר לעבוד, אלא כדאי ללכת הביתה ולהכיל את המתח והחרדה עד יום ראשון – טלי אולי תחשוב על הבעיה הזאת ביום חמישי, בלילה של חמישי, ולפעמים בשישי ושבת. היא תגיע בראשון ותפתור את הבעיה. היא תתבאס על המתח בסוף השבוע, אבל תהיה בה נימת סיפוק על ההצלחה לקחת אחריות על עצמה
מה עדיף?
עניין של טעם וריח כמובן. לדעתי העולם השני הוא אופטימלי.
העולם הראשון שם פלסטר על בעיה עמוקה יותר – קושי בהפרדת החיים האישיים מהעבודה – אשר מעלה סטרס במנות קטנות לאורך זמן. הרי ברור לכולנו שטלי תצליח לפתור את הבעיה במוקדם או במאוחר ושהבעיה לא דחופה באופן אובייקטיבי.
העולם השני בו היא מצליחה לבצע את ההפרדה וללכת הביתה למרות הכל מעלה גם הוא סטרס. אבל – בפעם הבאה יהיה לה קצת פחות קשה, ובפעם אחריה יהיה לה עוד פחות קשה, וכן הלאה.
התהליך הכואב הזה יביא את טלי למצב בו היא מצליחה להבחין מתי היא צריכה לשרת את עצמה והאינטרסים שלה (לא לעבוד עד 20:00 ביום חמישי ולחזור מותשת וקצת מרוצה הביתה), ומתי עליה לשרת את האינטרס של הביזנס (להישאר ולתת עבודה בהזדמנות המצדיקה זאת).
אגדיל ואומר שזה אפילו אינטרס של הביזנס שטלי תלך הביתה ותתמודד עם האתגר הזה. לאורך זמן, זה יכול להגן עליה מפני שחיקה, תסכול וכתיבת בלוגים נגד איבל-קורפים.
מה טלי ואני החלטנו בסוף?
האמת, זה לא משנה. סורי.
מה אפשר לקחת מהסיפור הזה?
היכולת לזהות את הערכים והגבולות שלנו ולשמור עליהם – גם כשזה לא נעים – היא אולי הכלי החזק ביותר שלנו בעולם של ביזנסים חסרי לב.