קצת על סטרס..

לחץ נפשי (סטרס) הוא חוויה שכולנו מכירים. הוא עשוי להתבטא בצורה פיזיולוגית ו/או רגשית, ולצמוח ממגוון רחב של מקורות – ביקורת עצמית, קונפליקטים עם אנשים קרובים, כסף, מלחמות, קורונות, you name it.

העבודה המודרנית הפכה למקור מתמשך של סטרס. אני מכיר לא מעט אנשים שלקו במחלות אוטואימוניות שנבעו, בין השאר, מהתמודדות ממושכת עם סטרס בעבודה.

בתעשיית ההייטק, רבים מאיתנו מבלים לפחות 8-9 שעות ביום (במקרה הטוב) בעבודה יצרנית. יצירה היא אומנות הדורשת יציאה מהקופסא, חופשיות ומרווח תנועה מחשבתי. כשעבודה כזו מתקיימת תחת תנאי לחץ – היא הופכת לאחד ממקורות הסטרס הנפוצים ביותר. 

לזה אפשר להוסיף בוס רעיל, פיטורים מעבר לפינה, שעות עבודה מרובות, קולגות לא משהו, ניצול עובדים, מחסור בקשרים חברתיים ועוד תענוגות עליהן ארחיב בפוסטים עתידיים.

ואם יש כאן דקדקנים בקהל, הנה קצת נתונים מהעשורים האחרונים סביב הקשר בין סטרס לגוף ונפש:

• אנשים שחווים סטרס משמעותי בעבודה נמצאים בסיכון מוגבר של כ־23% ללקות במחלת לב ¹
• עבודה של מעל 55 שעות שבועיות מעלה את הסיכון לשבץ מוחי ב־35% ²
• נשים שדיווחו על סטרס בעבודה נמצאות בסיכון מוגבר של כ־15% לחלות בסוכרת ³
• עבודה בסביבה לחוצה מכפילה את הסיכון לדיכאון או חרדה ⁴

באסה.

איך בכלל הגענו לזה?

כשקבוצת אנשים מקימה חברה – הם מביאים לעולם יצור חדש. זהו לא יצור אנושי, אלא עסקי. אין לו רגשות, אין לו מוסר, רק צורך תמידי להתקיים, לגדול, ולשמור על רווחיות. מרגע הקמתו, רוב ההחלטות שיתקבלו יתייחסו לא רק לבני האדם המעורבים, אלא גם (ולפעמים בעיקר) לצרכי הביזנס.

הבעיה? יצור כזה דורש תשומת לב אינסופית. ביזנס "שלא הולך לו" מפסיד ונסגר, יחד עם כל האנשים שהשקיעו ימים כלילות כדי להאכיל אותו כמו טמגוצ'י.

על כן, בשלב מסוים במעגל החיים של החברה (כאשר זה כבר לא רק שלושה חברים שיושבים באיזה בית קפה בתל אביב) מתחיל להתרחש תהליך שבו ההחלטות נוטות לשרת את הביזנס יותר מאשר את בני האדם שבתוכו. הרי, אם הביזנס יפגע אנחנו כולנו ניפול יחד איתו. אבל, אם מישהו אחד יפגע והביזנס ירוויח מכך – וואלק? אולי זה לא רעיון גרוע כל כך..

ניהול ששם את האנשים במרכז הוא יקר, איטי ומורכב יותר. לא כל ארגון מסוגל או יכול להרשות זאת לעצמו. כך, בהדרגה, בלי כוונה רעה בהכרח – מתפתחת התנהלות של איבל-קורפ.

איבל-קורפ..

"איבל-קורפ" (Evil Corp) הוא מונח ששדדתי מסדרה בשם Mr. Robot (שתי העונות הראשונות אחלה, ממליץ).

מדובר בחברה מנוכרת, חסרת כל אנושיות ומוסריות, שתעשה הכל, אבל הכל, כדי למקסם רווחים.

כדי להמחיש את הרעיון, אני אוהב להיזכר במשחק מחשב ישן מהילדות בשם Black & White. במשחק, אתה בתפקיד של "אל" אשר מקבל שליטה על עם – ויכול לקבל החלטות טובות (לשפר את רמת החיים) או רעות (להעמיס על העם שלך עבודה כדי למקסם תפוקה).

לכל שחקן במשחק יש מעין טירה – בניין שמשקף את אופיו של השחקן: טירה של אל טוב נראית יפה ובהירה, בעוד טירה של אל רשע נראית מאיימת ואפלה. כל פעולה משפיעה על עיצוב הטירה שלך, לאט לאט, לאורך זמן.

כך בדיוק גם בביזנס – כל החלטה נרשמת. לפעמים זו החלטה שמיטיבה עם העובדים (למשל, חופשת לידה ארוכה בתשלום), ולפעמים זו החלטה שפוגעת בהם (למשל, עבודה של 12 שעות ביום חמישי כדי "לסגור את הספרינט" או פיטורי עובד שעושה יותר מידי מילואים בטענה שזה עניין של ביצועים).

מהיכרותי עם השוק – ברוב המקרים, הרע גובר על הטוב. למה? כי לטווח הקצר, הרבה יותר קל, זול ובטוח להיות רע. אבל, בטווח הארוך, ארגונים שמתנהגים כך אוכלים את עצמם מבפנים: עובדים טובים עוזבים, המוניטין נשחק, ועלויות ההחלפה מאמירות (חשבו מה זה להכניס מתכנת חדש למערכת שאף אחד לא מבין בה כלום). זה לא קורה ביום – אבל בסוף, הביזנס נפגע.

הגנה עצמית

לפני שתחשבו שאני שונא מעסיקים – חשוב להבין למה אני משתמש בשפה חריפה.

סגנון הכתיבה שלי הכולל מושגים כמו איבל-קורפ עלול להיתפס כקיצוני, לעורר אנטגוניזם, או לחילופין לגרום לאינדיבידואל להרגיש קורבן או חסר אונים.

הכוונה היא הפוכה – דווקא השימוש בטרמינולוגיה נוקבת והומוריסטית נותן מקום ואמפתיה לתסכול שלפעמים חווים מהמעסיקים בתעשייה.

זו תזכורת שלרוב שום דבר לא אישי. זה הכל ביזנס, ולביזנס אין לב.

אם היינו אנחנו שם למעלה בדרגים הניהוליים – אולי היינו מקבלים החלטות דומות.

לכן, בתור שכירים בתוך כל המיתוס הזה חשוב לבחור לפעול באחריות כלפי עצמנו ולא רק כלפי הביזנס – כי לו אין לב – ולנו יש. אם נדאג רק לביזנס – נאבד את עצמנו. אם נדאג רק לעצמנו – הביזנס ידאג להוציא אותנו החוצה.

לקראת סיום

הרעיון שחשוב לקחת מהפוסט הזה הוא מודעות ליחסים בינינו לבין המעסיק – ההבנה שמדובר במשחק אינטרסים שבו כל שחקן מנסה למקסם את מטרותיו.

כשקורים דברים שליליים בעבודה – זה לרוב לא אישי. זה חלק מהמשחק. אנחנו בוחרים כל בוקר לקום ולעבוד – והביזנס בוחר כל בוקר להעסיק אותנו. אם אחד מהצדדים בחר אחרת – מדובר בחוסר התאמה ותו לא.

מרגע שנהיה מודעים למשחק, נוכל להתחיל לפתח שיח פנימי – מחשבתי, רגשי, והתנהגותי – שיאפשר לנו לדאוג לאינטרסים שלנו.

על כך, ועוד, בפוסטים הבאים.

מקורות